בעולם התעסוקה המודרני כבר מבינים כי אנשים מגיעים למקום העבודה גם כדי להרגיש חיבור לעשיה, להיות חלק מקהילה מסוימת וליצור חברויות עם אנשים הדומים להם בתחומי העניין, שאיפות ומטרות.
כל חברה וארגון יודעים שכדי להשיג עובדים מסורים שירגישו חלק בלתי נפרד מהתפתחות הארגון, יחושו אחריות להצלחתו וצמיחתו, יש ליצור תרבות ארגונית שתצליח לגעת בכלל העובדים החל מהזוטרים ועד להנהלה הבכירה.
אז איך עושים זאת?

אף על פי שאין בחוק תקנות גורפות בנוגע לתשלום שכר לעובדים בימי נופש, בכל זאת ישנן פסיקות שמהן אפשר להבין כיצד בתי הדין בוחנים כל מקרה לגופו. הקו המנחה בפסיקות קודמות של בתי דין לעבודה בנוגע לתשלום שכר בימי כיף מצביע על קשר ישיר בין מחויבות העובדים כלפי ההשתתפות ביום הכיף ורמת מעורבותם – לבין החובה של המעסיק לשלם שכר באותו היום. כאשר יש למעסיק סיבה עסקית מובהקת לקיום יום הכיף, סביר שבתי הדין יחייבו אותו לשלם לעובדים את השכר שמגיע להם – לרבות שעות נוספות. במקרים אחרים שבהם היוזמה היא של העובדים, המעסיק עשוי להיות משוחרר מחובת התשלום. בהקשר זה